ברמה האישית הכל בסדר. יותר מבסדר, אפילו טוב, אבל הענן כל הזמן מרחף מעלינו, מזכיר לנו שעוד לא הגענו. מעולם לא לקחתי את המצב הלאומי של ישראל והעם היהודי בצורה כזאת אישית וקרובה. תמיד הם היו חשובים לי וחלק מהזהות שלי, אבל אף פעם לא הרגשתי כל כך מעורערת ומותקפת כלאום כמו עכשיו, וזה כואב לי אישית.
במקום הנסיעה לאילת שבוטלה בשל המתקפה האירנית, מצאתי דירה מקסימה ליד ים המלח בבוקינג, במחיר ממש טוב לשישה אנשים, ונסענו לשם לשלושה ימים. הקטנה יצאה מהצבא בבוקר וחיכנו עד שתגיע ואז עברנו דרך ירושלים לאסוף את הגדולה. הגענו בערך בארבע אחת הצהריים לדירה ממש חמודה, וזה היה הנוף מהמרפסת שלנו.
התמקמנו ויצאנו אחרי חמש וחצי לכיוון ים המלח. נסענו עד מאחורי המטע שאתם רואים בתמונה ומשם המשכנו ברגל. זה נראה ממש קרוב, אבל זה לא היה קרוב, זה היה תלול, מלא חורים באדמה, ובדיעבד - אולי אפילו מסוכן - לא ידעתי על הבולענים שנפערו בגלל הנסיגה של הים. לא ידעתי שהים נסוג מטר בשנה. זה נורא בעיני. כזה מקום מיוחד ויפה. ממיע ידע על כל הדברים האלו, והיה מודאג, אבל קול.
ואז הגענו לים המלח. זה לא חוף רחצה מוסדר, הכל מלא בוץ ומלח שכואב ללכת עליו, אבל זה היה מיוחד. חוץ מהגדול שנשאר בחוף, כולנו נכנסנו למים וצפנו מיד. זה צורב למדי, במקומות גלוים וסמויים מהעין. :-)
למחרת נסענו לעין גדי ועשינו את המסלול של נחל דויד. זה מקסים, בין בריכה למפל עד שמגיעים למפל הגדול, בו קרתה המפולת בקיץ שעבר, שגם עליה לא שמעתי, או שמעתי במעומעם.
אחרי המפל נסענו לעין בוקק, שם הבוץ הוחלף בחול והכל נראה כמו תל אביב במדבר. גם המחירים בחנויות הנוחות מטורפים. אבל הים, אותו ים, מציף ונעים. אכלנו ארוחת ערב במסעדה שפחות מאמינה בתיבול. ביום האחרון נסענו לעין פשחה וקצת התאכזבנו כי הרבה בריכות סגורות ואין שם מסלול טיול והיו שם מיליוני אנשים.
הדבר הטוב בחזרה המוקדמת שלנו הביתה היה זה שהיה לנו יום שלם לנוח ואז יום לקנות ולבשל ובערב החג עצמו נשארו לנו בישולים וניקיונות מינימליים. איחרנו את אחי, אחותי ושתי אחיות של ממיע והשארנו כיסא לחטוף וכיסא לבת שנשארה בצבא.
הסדר הרגיש מאוד מיוחד ולא מובן מאליו בכלל. זה שאנחנו יכולים לחגוג ביחד ולהיות ביחד הוא סוג של נס בעצם. בכלל הפסח הזה היה לי חג של זכרונות. זה אולי האביב ועץ השסק בחצר שלנו, שאמא שלי לא זכתה להנות ממנו לצערי.
אולי קציצות הכרישה של אמא שאני מכינה וכולם טורפים בסדר עם ביצה קשה. מרק עם קניידלך משובח שאחותו של ממיע הכינה כמו שדודה שלי היתה מכינה, כבד קצוץ שאחי ואישתו הביאו ומזכיר לי את פסח של פעם, ובומוולוס שאני מכינה ברגע בו נכנסת מצה הביתה (קציצות ביצה עם מצה שאמא שלי למדה מאמא של אבא שלי).
זה היה מעייף אבל טוב.
בכל הזמן הזה העבודה לא היתה חסרה לי. עומד בפני סמסטר די עמוס, עם שלושה קורסים בהם אני מרצה, ושני כנסים, בארץ בהם אני מרצה. נחמד לחזור ללמד ואני פחות לחוצה מפעם. כמו שכתבתי בפוסט הקודם (אני חושבת) המאמר האחרון שלנו התפרסם אחרי הקטטה עם השופטים, בבמה ממש מכובדת ועם התלהבות ועידוד מהשופטים והעורכים שהשתכנעו בצידקתנו. אנחנו עומדים להגיש מאמר מאוד יפה שהוביל הדוקטורנט המקסים שלי שעוזב בחודש הקרוב. ובתיקווה עוד מאמר של מסטרנט שלי שסיים בתחילת השנה. בקיץ אצטרך לכתוב לפחות גרנט אחד אם לא שניים, ואני לא מתכוונת לכתוב שום דבר אחר עד אז, ויתרתי. אני כל הזמן חושבת על השאלות של עדי - האם הכתיבה והמחקר שלי חסרים לי? וברור שכן, אבל בחודשים הקרובים אני יודעת שזה פשוט לא יקרה והעבודה שלי תהיה בעיקר הנחיה, הוראה, יצוג המעבדה וראשות החוג. אני מלמדת אותם לחקור, לכתוב, לקרוא, להרצות ולהיות מדענים, ואני מציגה את העבודה שלנו ואת החוג לקהילה. כרגע, זה המדע שאני עושה וזה יותר קשה מלעשות בעצמי, אבל גם יותר פורה: אני גם מכשירה אנשים אחרים וגם מקדמת מדע טוב, יכול להיות יותר גרוע.
בבית גם קורים שינויים. אחרי הטיול, רבנו, והריב היה דומה ושונה מהמריבות האחרות. שנינו היינו הרבה יותר מוחזקים, פחות צעקנו, יותר דיברנו. כאב ולא היה נעים, אבל הלב של מה שהוא אמר, היה דווקא טוב - שהוא לא רוצה קירבה כשבא לי, אלא ברמה היומיומית. יותר רכות באינטרקציה, יותר ראיה אחד של השני, פשוט קירבה יומיומית. זה גרם לי לחשוב על ההתנגדות האוטומטית שיש לי להרבה ממה שהוא אומר, ואני אפילו לא יודעת למה. על ההתנתקויות שלי. זה לא שהוא נופת צופים, אבל אני חושבת שאני מפרשת אותו הרבה יותר גרוע ממה שהוא מתכוון. כשהוא קצר או מרוגז, אני נוטה לקחת את זה אישית, נעלבת ומגיבה בתוקפנות שמחריפה את המצב. הוא, מצידו, קולט כל שינוי בטון שלי ויודע לפי מילה אחת מה מצב הרוח שלי. לא תמיד הוא מתייחס לזה, אבל בזמן האחרון הוא יותר מראה לי שהוא שם לב, ואני קולטת כמה הוא רגיש אלי. אנחנו כמו מערכת הגברה של הרגשות אחד של השני. בימים האחרונים ניסיתי שלא להגיב אוטומטית למתח שראיתי אצלו, ולא להגיב לדברים הקטנים, וזה עובד. דברים לא מתפתחים לפיצוץ מיידי, ואפשר להפיג מתחים בחיבוק או אחיזת ידיים במקום לאגור אותם. אם הוא קצת מרים את הטון זה מרגיז אותי ומרגיש לי כמו מתקפה, אבל הוא לא מתכוון לזה ולפעמים אפילו לא מודע. לפעמים אני במתח לידו. אבל כשאני רואה אותו בבוקר, או כשאני חוזרת מהעבודה ורואה את המכונית שלו בחניה, או כשאני למטה והוא יורד, הלב שלי מתמלא בשמחה בלתי אמצעית וזה אומר לי שכל מה שחשוב, טוב בינינו.
אני קוראת ספר בשם "החיים שנועדו לי", על אישה בת 40, שבעלה נפטר לפני 12 שנים והיא עומדת להתחתן עם גבר אחר אחרי שנים של אבל, ופתאום היא מתחילה לחלום חלומות ממשיים על בעלה ועל החיים שהיו אמורים להיות לה אם לא היה מת. היא כותבת מאוד יפה על זוגיות, על התחושות שאנחנו מרגישים, על חוסר סבלנות, תקשורת, ריבים. היא כותבת שעם החבר הנוכחי שלה היא אף פעם לא רבה, וכשהם מגיעים לחיכוך הם פשוט מחליקים דרכו בלי להגיע להכרעה או דיבור אמיתי. היא כותבת שעם בעלה היו לה ריבים של ממש, כי לא חששה שיעזוב אותה אם יריבו. כשאני מנסה להזכר במערכות יחסים קודמות שלי, וזה לא קל, כי זה היה לפני יותר מ-25 שנים, אני לא זוכרת שרבתי באמת עם אף אחד. בטח שלא כמו שאני רבה עם ממיע. וזה התחיל עוד לפני שהתחתנו. אני חושבת שהרגשתי מהתחלה שהוא עומד להיות הבית שלי, וכל דבר קטן היה הרה גורל. אולי בגלל זה הגבתי לכל דבר קטן כל כך חזק. משהו לדבר עליו עם הפסיכולוגית שלי אחרי החג. :-)
דבר אחרון לפני סיום - הסטודנטים בקולומביה ובארה"ב. למה כל כך כואב לי כשסטודנטים שאני לא מכירה במקום בו הייתי פעם אחת לפני כמעט 30 שנים מקימים אוהלים ורוצים שאמות? זה לא אישי, ולא מתוך הכרות עם המצב, זה פשוט הדבר החם העכשיוי - לשנוא את ישראל ולקרוא לחיסולה המלא. הם אומרים שהם נלחמים למען השלום, אבל רוצים לחסל אותנו ותומכים בטרור נגדנו. הם כולם נראים במחנה קיץ של צופים אליטיסטים ומרגישים שהם לוחמי חופש וצדק ולמעשה לא שונים בהרבה מהלוחמים של חמאס בעזה בדיעות שלהם. זה כואב לי ומפחיד אותי ומכעיס אותי ואני רוצה שאמריקה תתעורר ותראה מה היא מוכנה להכיל ולספוג. הם קוראים גם למוות לאמריקה וזה מראה שמי שהכניס להם את הדיעות האלו לראש משתמש בהם כדי להפוך את אמריקה לשלו. אם אמריקה לא תתעורר, כך נראה העתיד שלה. אני מעריצה את היהודים האמיצים שנלחמים בזה בגלוי, לא מצליחה להבין את האומץ שלהם. הם נלחמים בשביל כולנו, בשביל האנושות זה מרגיש, אבל הם טיפת אנושיות בים של שנאה וזה מה שאני רואה.
מועדים לשמחה חברים שלי, שנשמע בשורות טובות שאנחנו כל כך מצפים וצריכים, בקרוב ובטוב.
